להתאבל

הַאִם להתאבל עַל מָה שֶׁלֹּא הָיָה שֶׁלִּי וְלֹא
יִהְיֶה שֶׁלִּי אַף פַּעַם אָנָּא
הָיָה שֶׁלִּי מְעַט אָנָּא
הָיָה חֵלֶק מהווייתי להתאבל
שׂוֹרֵף אֶת לילותי בְּתוּגָה שֶׁל עֶצֶב מִתְהַלֶּכֶת
כְּמוֹ סַם מָוֶת שֶׁהוֹלֵךְ וְחוֹנֵק אֶת הַיָּמִים
שֶׁל הַשִׁבְעה הַזּוֹ שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָהּ נִגְמַרְתְּ הָאֲבֵלוּת
אמוֹר לִי שֶׁיֵּשׁ לָהּ סוֹף
אמוֹר לִי שֶׁיֵּשׁ סוֹף לַאֲבֵלוֹת

Read Full Post »

לא עוד בני הגר

אני יודעת שרבים מכם אינכם מזדהים עם הרעיונות הקיצוניים, אני יודעת שרבים מכם אנשים טובים שבסך הכל רצים לחיות חיים פשוטים, לגדל ילדים ולצפות בערב בטלוויזיה.
שאנו נפגשים וחברים בעבודה, בלימודים וסתם בתור בקופת החולים.
שנרצה או לא, אבל אנו חולקים גורל משותף על אותה פיסת אדמה קטנטנה.
והפער התרבותי, אפילו הגנטי, בינינו- אינו כה גדול.

אינני שמחה או כועסת לראות אתכם אבלים ביום העצמאות:
אני יודעת שאתם אינכם יכולים, ולמעשה- אנו איננו מאפשרים לכם- להיות חלק ממדינה שמגדירה עצמה מדינה יהודית.
אני מבינה אתכם, כאשר אתם נדרשים לשיר המנון שמילותיו כלל אינן נוגעות לכם, אינכם יכולים לשיר אותו, אינכם יכולים להזדהות.
אתם צודקים, אנחנו כרגע הכובשים, ואתם עם חסר אדמה.
אתם צודקים, שוב אתם במעמד בני הגר, בני השפחה, אזרחים שווי זכויות אך חסרי מקום אמיתי.
וזה לא הוגן, וגם אנו- נפשנו מושחתת, איננו רוצים להיות השליט המושל בכם.

אבל,

באותה המידי שליבי משתתף בצערכם, שליבי מבין את תיסכולכם, שאני רואה את התלישות שלכם, את הקונפליקט האדיר שלכם;

ליבי רועד מפחד, כי אינני רואה פיתרון.
כי דתכם היא אלימה, כי דתכם מתירה לשחוט את תינוקינו וילדינו ונשינו, כי דתכם רואה בכך מצווה.
כי כשחיילינו הורגים, בשוגג מוחלט, ילדים או נשים או קשישים או כל חף מפשע, ועושים זאת כחלק מפעילות לסיכול הטירור שלכם, להגן על חיינו, אנו מקימים וועדות חקירה והחרטה והכאב מכלים את ליבנו.
אך אתם- אתם רואים בשוחטי תינוקני קדושים, נשגבים.
כי אתם רואים בשילוח טילים על מרכזי אוכלוסין, על גני ילדים, על בתי ספר, על בתי אנשים תמימים- מצווה, לחימה לגיטימית.
כי במשך דורות על גבי דורות אבותיכם רדפו אותנו, אימללו אותנו, שחטו אותנו על לא עוול בכפינו, לו רק בשם יהדותינו.
כי הקוראן, הספר היקר לכם מאוד, מציג אותנו כקופים, כחזירים, כיצורים שאפילו הטבע יסייע לשוחטם.
כי מזה עשרות שנים מנהיגינו מנסים למצוא פתרון, באמת ובתמים, ומוכנים לוותר על הרבה מהיקר לנו,
אבל מנהיגיכם חותמים ומרמים ומשקרים במצח נחושה.

וכי מה הפתרון, אמרו- מה הפתרון?
חלק ממנהיגיכם מכריזים במצח נחושה שכל הסכם שלום שהוא יהיה אמתלה להשמדת מדינת ישראל.
ולו זה לא יהיה כך- נחתום על הסכם שלום, ותכירו במדינתנו, ותתגוררו ביהודה ושומרון- האם לא תנצלו תוך יום יומיים את האפשרות הלחימתית שלכם ותשגרו מיד טילים למרכזי האוכלוסין שלנו? ותמשיכו להרוג ולאבד בנו?

ולו תוקם מדינה דו לאומית, מדינה שתהיה בית לאומי הן לערבים הפלסטינאים והן ליהודים,
האם אנו יכולים לבטוח בכם? האם אנו יכולים להיות בטוחים שביום שבו אתם תהיו רוב- ואני מודה- אני רועדת מפחד מיום שכזה- האם לא תהפכו אותנו למיעוט חסר זכויות? ואני לא מדברת על חוסר זכויות ברמת המנון מדיני. אני מדברת על זכויות בסיסיות ביותר, זכויות אדם בסיסיות.
האם לא תנצלו את שלטונכם להשמידנו ולסלקנו סוף סוף מעל אדמתנו??

כמה הייתי רוצה לבטוח בכם. כמה הייתי רוצה שהעוול הנורא הזה שבו עמכם נמצא ייפסק, באמת ובתמים הייתי רוצה להפסיק לכובשכם.

אבל מה אעשה, ותרבותכם, ודתכם, והווייתכם כמעט הייתי אומרת, מאיימת על קיומי?

ואם כך, הפתרון לשלום טמון בכם: בשינוי תודעתי, בשינוי תרבותי. בפלורליזם אמיתי.

ואז, אולי, סוף סוף, יהיה שלום באדמה הזו-

כי אתם יודעים- אנו יהודים- ולנו באמת ובתמים אין לאן ללכת.

אך גם אתם כעת מנושלים מעל אדמתכם. אנא- השתנו, כדי שייפסקו הדמים, כדי שיהיה שלום, באמת ובתמים.

Read Full Post »